פסק-דין בתיק ת"ק 23154-11-12

לפני תביעה לתשלום סך 15,000 ש"ח.

הדיון ארך זמן רב ברם המחלוקת כמו גם ההכרעה קצרות ואין צורך להרחיב או לחזור על מסכת העובדות שאינן באמת רלבנטיות.

התובעת לא התייצבה לדיון ועדות ויוצגה בהליך ע"י אחיה מר בכר המחזיק בייפוי כוח תקף. התובעת עזבה עם משפחתה את ישראל בשנת 2003 עקב הסתבכות כלכלית. לפני עזיבתה עדכנה את כתובתה בכתובת הוריה ברחוב בוטקובסקי 6 בחדרה היות ושם רצתה לקבל דברי דואר המיועדים אליה.

ביולי 2008 הגיעה לביקור בישראל ממנה יצאה בספטמבר 2008. בדרכון הישראלי שלה מוטבעות חותמות הכניסה והיציאה.

הנתבעים 1-2 הם רשות השידור ועורך הדין המייצג אותה (עם אחרים במשרדו).

הנתבעת 3 היא מדינת ישראל שמשטרת הגבולות היא אחת מזרועותיה.

כלפי הנתבעים 1-2 טוענת התובעת כי עקב מחדלים המגיעים עד כדי רמאות מצד שליח שביצע מסירות מטעמם, נגרמו לה נזקים והוצאות שכן הוטלו עליה הגבלות שונות בהוצל"פ שלשם ביטולם הפסידה ימי עבודה, נאלצה להתרוצץ ולהוציא הוצאות שונות שפורטו בתביעה. התובעת טוענת שהשליח הצהיר כי הוא זיהה אותה בעת המסירה, דבר שאיננו אפשרי היות ולא שהתה בישראל .

כלפי הנתבעת 3 טוענת התובעת כי עקב מחדל ברישום היציאה, הסיקו גופים שונים בישראל כמו הביטוח הלאומי ושלטונות מע"מ שהתובעת אכן שוהה בישראל ולכן החלו להגיע דרישות שונות שגם כדי לטפל בהן ולשכנע את הרשויות שמדובר בטעות, נאלצה לשאת בהוצאות שונות וכן טורטרה היא או בני משפחתה.

הנתבעים 1-2 טוענים כי גם אם ננקט מחדל כלשהו מצד השליח הרי מדובר באחריותו ולא הם הכתובת לטענות כנגדו. לגופו של עניין נטען כי עצם הגשת התביעה (בגין אי תשלום אגרת טלוויזיה) כנגד התובעת הייתה במקום שכן התובעת לא הודיעה על הפסקת החזקה במקלט טלוויזיה כחובתה על פי תקנה 6 לתקנות רשות השידור (ואין מחלוקת על כך), התראה בדבר כוונה להגיש תביעה נשלחה בהתאם לדין וטרם הגשת התביעה וזאת בדואר רשום, התביעה הומצאה לבני משפחה בכתובת הרשומה וההגבלות הוטלו רק אחרי שרשמי ההוצל"פ השתכנעו כי בוצעו מספר מסירות כדין שלא הניבו תגובה מצד התובעת. מוסיפים הנתבעים 1-2 וטוענים כי מיד כשהובאו לידיעתם הטענות והעובדות, ביטלו את ההליכים.

איש מהצדדים לא זימן את השליח שביצע את מסירת התביעה, גם לא הובא רישום מחברת הדואר ביחס להמצאת ההתראה ומי חתם על קבלתה.

ב"כ הנתבעת 3 הפנתה לכך שבפועל לא נגרמו נזקים ולכך שהתביעה הוגשה באיחור ולכן אין לנתבעת 3 אפשרות לבדוק מה קרה בזמן אמת.

דיון:

הגם שאין ספק כי התובעת טורטרה לא מעט בגלל האירועים לעיל ואף נאלצה לשאת בהוצאות שונות, תרומתה לפרשה בלתי מבוטלת ויש להשית עליה אשם תורם.

צודק ב"כ הנתבעים 1-2 כשהוא טוען כי הצירוף של משלוח התראה בדואר רשום, מסירת התביעה (ולו לבן משפחה),אי מתן הודעה על הפסקת החזקה במקלט והיעדר שליטה על רישומי הנתבעת 3 מקהים את אחריותם גם אם יקבע שתצהיר השליח איננו נכון.

יש לזכור כי הנטל בסופו יום מוטל על התובעת.

גם מר בכר בהגינותו העיד שבגלל ההסתבכות בשעתו, טופלו העניינים החשובים יותר (וגם הם ארכו לא מעט זמן) ולכן נשכח עניין מתן ההודעות לרשות השידור. גם מר בכר לא פנה לחברת הדואר כדי לברר מי חתום על קבלת ההתראה למרות שמספרו של הדואר הרשום מצוי בידיו.

אלא שבמאזן ההסתברות הנדרש הוכח בפני שהצהרת המוסר איננה נכונה ולא ייתכן כי מסר את התביעה לתובעת לאחר שזיהה אותה. אינני קובע שמדובר ברמאות או בטעות שכן המוסר לא הובא לעדות ברם ברור שהמסירה לא בוצעה לתובעת ודי בכך.

מה התוצאה? כאן העניין בעייתי יותר, כפי שטען הנתבע 2 מסירת התביעה היא חלק מהשתלשלות הדברים שהביאה בסופו של יום להטלת ההגבלות והדבר הוא נושא להערכה בשלב פסיקת הפיצוי. אשר לחבות הנתבע 2 אינני סבור כי יש לחייבו אישית בדיוק כפי שאינני סבור שהיה הכרח בהגשת תביעה כנגד המוסר-השליח. הנתבע 2 כשלוח של התובעת לא ביצע שום עוולה או מחדל.

הנתבעת 1 היא בעלת הדין בהליך שנוהל נגד התובעת והנתבע 2 כמו גם המוסר הם שלוחיה וכל עוד הם מבצעים מעשים שהם בגדר השליחות הגורמים לנזק, ניתן לחייב את השולחת (סעיף 14 לפקודת הנזיקין),היות והוכח כי נפלה תקלה בפעולת המוסר, החבות רובצת על הנתבעת 1.